סיכום בראשית כ"ב: עקידת יצחק

פס' 1 חלק א:

"ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים ניסה את אברהם"- כבר בפתיחת הסיפור המחבר מבהיר כי מה שאנו עומדים לקרוא עליו הנו ניסיון בלבד ולא דרישה אמיתית לקורבן אדם. מחבר הפרק מעוניין להראות עד כמה גדולה אמונת אברהם בה' שהרי אברהם עמד בניסיון הגדול ביותר.

מפס' 1 עולה קושי תיאולוגי: מדוע האל העמיד את אברהם בניסיון הרי הוא יודע הכול ובוודאי יודע שאברהם יעמוד בניסיון?

פתרונות:

1. אכן אלוהים ידע שאברהם יעמוד בניסיון ובאמצעותו רצה ללמד את כל בני האדם דוגמא לאמונה ומסירות מושלמת לאל.
2. אלוהים מעמיד בניסיון רק צדיקים, משום שיודע שיעמדו בניסיון ויוכל לגמול להם (כלומר האל רצה לגמול לאברהם על צדיקותו ולכן בחן אותו).

פס' 1 חלק ב:

"ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני"- המילה "הנני" היא מילה מנחה בפרק ופירושה הוא- אני לשירותך, מוכן להיענות לכל דרישותיך. מילה זו חוזרת בפרק שלוש פעמים: בפס' 1 (תשובת אברהם לאלוהים), בפס' 7 (תשובת אברהם ליצחק) ובפס' 11 (תשובת אברהם למלאך ה'). המילה המנחה "הנני" מביעה את הרעיון המרכזי בפרק- מסירות אברהם הן לאלוהים והן ליצחק, אהבתו ונכונותו לשרת את שניהם.

פס' 2:

אלוהים מבקש מאברהם להקריב את בנו יצחק. הקורא כבר יודע שמדובר בניסיון בלבד ולמעשה האל אינו מעוניין בקורבן אדם. כך מחבר הפרק מבטא את עמדתו כנגד קורבן אדם היות ומציגו כדבר כה נורא ואיום היכול לשמש אך ורק כמבחן לאמונה. המחבר מבהיר שאלוהים אינו דורש קורבן אדם ואינו זקוק לו אך הוא כן דורש מהמאמין להיות מוכן להקריב לו את בנו. ההדגשה על "בנך- יחידך- אשר אהבת" מציגה את קורבן האדם כדבר שאינו אנושי ולא הגיוני לבצעו.

לשון הציווי בפס' 2 מזכירה את הציווי בפרק י"ב: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"-

בראשית י"ב 5-2 בראשית כ"ב 3-2
ציווי מרוכך לך לך קח נא
ציווי מדורג מארצך וממולדתך ומבית אביך את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק
היעד מעורפל: "ארץ" אל הארץ אשר אראך ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך
הבטחה לגמול ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה
ציות מוחלט ומיידי וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'...ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו וישכם אברהם בבוקר...ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלוהים

נקודות הדמיון בין שני הצווים:

1. בשני המקרים לשון הציווי כוללת מילה נוספת שמרככת את הציווי הקשה: "לך לך"= למענך, לטובתך . בפרק כ"ב "קח נא"= לשון בקשה. אלוהים יודע עד כמה קשה הדרישה מאברהם ולכן פונה בלשון בקשה.
2. בשני המקרים הציווי הוא הדרגתי מן הקל (מבחינה רגשית) אל הכבד. בפרק י"ב סדר היציאה מנוגד לסדר היציאה הטבעי (הרי אדם יוצא קודם מביתו, אח"כ ממולדתו- מעירו, ולבסוף מארצו). הדירוג ההפוך נעשה כדי להקל מעל אברהם את הקושי הרגשי שבהתנתקות הפתאומית והמוחלטת ממשפחתו. בפרק כ"ב אלוהים אומר: בנך (ויש לו הרי שני בנים, ישמעאל ויצחק), יחידך (והרי כל אחד מהם הוא יחיד לאמו), אשר אהבת (שני הבנים אהובים עליו) ולבסוף נאמר במפורש על איזה בן מדובר- יצחק.
3. בשני המקרים היעד שאברהם נדרש להגיע אליו אינו מוגדר, אין תיאור מדויק של היעד. בשני המקרים המקום מכונה בלשון כללית "ארץ": "אל הארץ אשר אראך\ ארץ המוריה". התיאור הכללי של המקום מוסיף לניסיון הקשה שהרי אברהם נדרש ללכת אל הלא נודע.
4. בשני המקרים מופיע הציווי "לך לך". אלה שתי ההופעות היחידות של צירוף זה במקרא, וברור שהסופר ניסה ליצור קשר בין שני הסיפורים. הקשר הוא שבשני הסיפורים, הציווי "לך לך" מביע דרישה אלוהית קשה ביותר- אברהם נדרש להקריב את היקר לו מכל (בי"ב נדרש לוותר על חייו הקודמים ולהיפרד ממשפחתו וממולדתו ובכ"ב נדרש להקריב את בנו (זהו בנו היחידי כעת שהרי ישמעאל גורש).
5. בשני המקרים אברהם מציית ללא היסוס ופועל לקיום הציווי האלוהי במיידי. הצייתנות שלו מלווה בשתיקה, הוא אינו מערער על הציווי.

נקודות השוני בין שני הצווים:

1. בפרק י"ב הדרישה מאברהם מלווה בהבטחה ("אעשך לגוי גדול ואברכך") ואילו בפרק כ"ב אין הבטחה בסמוך לדרישה. דבר זה מעיד על כך שהדרישה בפרק כ"ב קשה יותר היות ואין כאן תקווה לעתיד טוב יותר אלא ההפך (שהרי נדרש להקריב את בנו היחיד שנותר בביתו).
2. בפרק י"ב אברהם לוקח עמו את שרי אשתו ואת לוט אחיינו. בפרק כ"ב הוא בודד בניסיון וכל המעמסה הנפשית היא עליו בלבד.

פס' 3:

אין תיאור כלל של רגשות אברהם, הסופר מתמקד בתיאור העובדות היבשות בלבד.

מטרות הסופר:

1. הדגשת הרעיון ונושא הסיפור- לסופר חשוב לתאר את ההתקדמות למעשה העקידה כדי להדגיש את עמידת אברהם בניסיון ורגשות אברהם אינם חשובים כאן.
2. תיאור העובדות היבשות, השכמת אברהם בבוקר, מסגיר את המתח בו היה שרוי. ההשכמה המוקדמת יכולה לנבוע מלהיטותו לביצוע הציווי האלוהי אך יכולה גם להעיד על כך שאברהם לא ישן היטב בלילה.
3. הסופר מדגיש שאברהם ביצע את פעולות ההכנה בעצמו (חבישת החמור, ביקוע העצים) וזה יכול להעיד על להיטותו לבצע את המוטל עליו בשלמות או שאינו רוצה לעורר את חשדם של אשתו והעבדים ולכן עושה הכול בעצמו.
4. פירוט פעולות אברהם מעיד על בלבול: הוא חובש קודם את החמור ואח"כ מכין את העצים לעולה. סדר הפעולות היה צריך להיות הפוך: קודם ביקוע עצים לעולה ורק אח"כ העמסתם על החמור. דבר זה מעיד על מצב רוחו של אברהם שהיה בוודאי מתוח וחרד.
5. ייתכן ופירוט הפעולות מעיד שאברהם התעכב בכוונה על כל פרט בהכנות למסע כדי להסיח את דעתו מהמעשה הנורא שהוא עומד לעשות או כדי לעכב ככל הניתן את היציאה למסע (דחיית הקץ).

פס' 4:

בין פס' 3 (ההכנות למסע והיציאה לדרך) לבין פס' 4 (בקרבת מקום לאזור העקידה) מפרידים יומיים, שהרי רק ביום השלישי אברהם רואה את המקום מרחוק. יש פער במידע: מה קרה לאברהם ביומיים הללו? על מה שוחח עם בנו? שוב באה לידי ביטוי דרכו של הסופר לקמץ ולחסוך בפרטים שאינם מוליכים ישירות אל שיא הסיפור.

פס' 5:

חז"ל פירשו שאברהם חשש שינסו למנוע ממנו להקריב את יצחק ולכן לא לקח את הנערים אל מקום העקידה. הוא מבטיח להם שהוא ויצחק ישתחוו לאלוהים ויחזרו במהרה. רש"י התייחס לכך שאברהם אמר שישוב עם יצחק למרות שידע שעומד להקריבו: "נתנבא שישובו שניהם".

פס' 8-6: ההליכה אל מקום העקדה

פס' 6:

במהלך הליכתם אל מקום העקדה,יצחק מבחין בכך שאין להם קורבן ולכן שואל את אביו היכן הקורבן. אברהם משיב לו תשובה מעורפלת: אלוהים כבר יבחר לו קורבן עד שיגיעו למקום. נשאלת השאלה האם יצחק מבין שהוא עומד להיות הקורבן? מרבית הפרשנים סבורים שהתשובה חיובית. אם אכן יצחק מבין מה עומד לקרות ובכל זאת ממשיך ללכת עם אביו, סימן שאמונתו לא פחותה מזו של אביו. יצחק מוכן להיות קורבן אם זהו רצון ה'. בשלב מסוים ברור שיצחק כבר הבין בוודאות שהוא עומד להיות הקורבן ויכול היה להתנגד בקלות לניסיון אברהם להקריבו (כוחו הפיזי היה רב משל אברהם). החזרה על המשפט "וילכו שניהם יחדיו" מחזקת רעיון זה: בפס' 6 כוונת הביטוי שהם הולכים יחד הליכה פיזית אך מבחינה רוחנית הם נפרדים אך לאחר שיצחק כבר יודע מהי מטרת הליכתם, בפס' 8 הביטוי מביע שותפות גם מבחינה פיזית וגם רוחנית. בשיחה בין אברהם ויצחק בולטת אהבתם זה לזה: הם מכנים זה את זה "אבי", "בני".

פס' 10-9: ההכנות לעקדה

רצף הפעלים מעיד על נחישות אברהם בביצוע המעשה: "ויבואו...ויבן....ויערוך....ויעקוד....וישם...וישלח...ויקח". זהו רצף של שבעה פעלים המבטא את שלמות אמונת אברהם באמצעות הפעולות שהוא עושה (המספר 7 הנו מספר טיפולוגי).

יש פרשנים הסבורים שהתיאור הטכני המפורט בא להראות את הזוועתיות שבמעשה ולהציגו לא כמעשה דתי עילאי. כך הסופר מביע את סלידתו מקורבן אדם. בשלב זה ברור שיצחק משתף פעולה עם אביו שהרי אברהם לא היה מצליח לקשור את יצחק ולהניחו על המזבח ללא הסכמת יצחק.

פס' 12-11: ההצלה

יצחק קשור (עקוד) על המזבח, ואברהם אוחז בסכין ומניפו. עתה ברור באופן מוחלט שאברהם אכן מתכוון למלא את צו ה' וברגע זה אלוהים מתערב ומונע את ביצוע המעשה. מלאך ה' מכריז בשם ה' שעתה ברור כמה גדולה אמונת אברהם. דברי המלאך מזכירים את הציווי לאברהם בפתח הסיפור (כ"ב 2-1 מול כ"ב 12-11).
מדברי המלאך עולה קושי תיאולוגי: מדוע נאמר שרק עתה אלוהים יודע שאברהם מאמין בו, הרי האל יודע הכול וידע שאברהם יעמוד בניסיון?

פתרונות:

1. "דיברה תורה בלשון בני אדם" (=סופרי המקרא ניסחו דברים נשגבים מאיתנו בשפה שאנחנו, בני האדם, נוכל להבין)- אמנם אלוהים ידע מראש שאברהם יעמוד בניסיון, אך התורה מתארת את מחשבתו ופעולתו של אלוהים בדומה להתנהגות בני האדם, שיודעים משהו רק לאחר שהם רואים אותו מתבצע.
2. אמנם אלוהים ידע שאברהם יוכיח את אמונתו אך תמיד ניתן לאדם חופש הבחירה (בלשון חז"ל: "הכול צפוי והרשות נתונה"). לפיכך, לאברהם הייתה יכולת לסרב לבקשת אלוהים.

פס' 13:

אברהם רואה איל ומקריב אותו במקום את יצחק. הביטוי "איל אחר" אינו ברור. אפשרויות פירוש:

1. יש לקרוא בשינוי הניקוד: "אחר", ולהבין את הביטוי "איל אחר" במובן של "קורבן אחר" במקום יצחק.
2. בשל דמיון בצורת האותיות ד\ר, ייתכן והאות ד' הוחלפה בטעות באות ר' על ידי המעתיק. במקור היה כתוב "איל אחד".

פס' 14:

אברהם קרא למקום העקדה "ה' יראה". משמעות השורש ר.א.ה כאן היא "לבחור", כלומר זהו המקום שבו ה' בחר לו קורבן לעולה, במקום יצחק. הסופר מוסיף שהמקום שאברהם קרא לו "ה' יראה" נקרא בימיו של הסופר בשם אחר: "הר ה'", ובני זמנו נוהגים לומר ש"בהר ה' יראה", כלומר ה' מתגלה למאמיניו על הר ה'. הר ה' הוא הר הבית, מקום המקדש, ומכאן שהסופר מנסה לקשר בין הר הבית, עליו בנוי המקדש, לבין מקום עקדת יצחק, ובכך לקבוע שמקום המקדש (=הר ה') היה מקום חשוב בהיסטוריה של עם ישראל כבר מימי אברהם, אבי האומה. בפס' זה ניכרת המגמה האטיולוגית.

פס' 18-15:

המלאך מברך את אברהם גם בברכה אישית (ריבוי צאצאים) וגם בברכה לאנושות כולה. מספרם הרב של צאצאי אברהם מדומה למספרם הרב של כוכבי השמים ולמספרם הרב של גרגרי החול על שפת הים. ברכה זו דומה לברכה בבראשית י"ב 3-2 ובשתיהן חוזר השורש ב.ר.כ.
גם המילה "זרעך" חוזרת בברכה זו וביחד עם השורש ב.ר.כ היא מדגישה את הברכה הניתנת לזרעו של אברהם, בזכות מעשה העקדה.

פס' 19:

אברהם ויצחק שבים אל הנערים ויחדיו חוזרים לבאר שבע.

סיכום הפרק ונושאים נוספים לדיון

1. מילים מנחות:

א. בן- מילה זו מופיעה 10 פעמים בסיפור ומדגישה את ההתלבטות של אברהם, שאוהב את בנו ואוהב את אלוהים ונדרש לבחור ביניהם.
ב. הנני- מילה זו מופיעה 3 פעמים בסיפור ומדגישה את מסירות אברהם לבנו ולאלוהים. לשניהם הוא עונה "הנני" כשהם קוראים לו.
ג. ה.ל.כ- שורש זה מופיע 7 פעמים בסיפור ומדגיש את הציווי האלוהי ואת פעולות אברהם למילוי צו זה. אברהם הלך כפי שהצטווה ועשה מה שנדרש לעשות.
ד. ל.ק.ח- שורש זה מופיע 6 פעמים בסיפור ומדגיש גם הוא את הציווי האלוהי ואת פעולות אברהם למילוי צו זה.

2. השוואת אברהם לאיוב:

נקודות הדמיון ביניהם:

א. שניהם נחשבים למאמינים גדולים באלוהים.
ב. אלוהים העמיד במבחן את שניהם כדי לבדוק את צדיקותם ואת אמונתם בו.
ג. שניהם משכימים בבוקר כדי להקריב קורבן לאלוהים.
ד. צדיקות שניהם נבחנת באמצעות פגיעה בבן או בבנים של הצדיק.
ה. שניהם עומדים בניסיון ואלוהים גומל להם על כך.

נקודות השוני ביניהם:

א. אברהם נדרש לגרום בעצמו למות בנו (להקריב אותו) בעוד שבני איוב הומתו ע"י השטן.
ב. אברהם עמד בניסיון ללא תלונות, ואילו איוב התלונן ללא הרף.
בשל הבדלים אלו רוב הפרשנים סבורים שצדיקותו של אברהם גדולה מצדיקותו של איוב.