במעמד הר סיני הצהיר האל על "עשרת הדיברות" או "עשרת הדברים" אשר נכתבו על לוחות אבן, אשר הונחו בארון הברית ונוסחו בצורה מיוחדת. עשרת הדיברות הם הצהרות המציגות אח אופיו של האל- מה חשוב לו, אלו ערכים יקרים לו. המספר המסורתי של מנין הדיברות הוא עשר. החלק הראשון של הדיברות כולל מצוות הקשורות בקשר המיוחד בין האל לבני ישראל, ובחלק השני מופיעים דיברות בעלי אופי מוסרי הנכון לגבי כל בני האדם. שני הדיברות הראשונים מנוסחים בגוף ראשון ושאר הדיברות מנוסחים בגוף שלישי.
החלק העיקרי בדיבר הראשון הוא ההצהרה כי אלוהי ישראל אינו סובל שיתוף שום אל אחר על פניו, כלומר בנוכחותו. הנימוק לצו זה הוא את החסד אשר עשה עם בני ישראל. האל מציג את עצמו כאל שהוציא את ישראל מבית העבדים במצרים. הדיבר השני אוסר על עשייה ועבודה לכל פסל או תמונה, כלומר דמות מוחשית של האל. מערכת היחסים בין האל לעמו מדומה לכפיפות למלך זה במקום למלך אחר. בחוזה השבעות של מלכי אשור מחייבים את הנתינים בנאמנות לבית המלך ולזרעו במקום למלכות אחרת, לכן הפרה של דיבר זה מהווה בגידה והאל יעניש עד ארבעה דורות את החוטאים, אך יעניק חסד לאלפי דורות לשומרי מצוותיו.
הדיבר השלישי אוסר על אמירת שם האל בשבועת שקר או בשבועה חסרת ביסוס. עבירה על הדיבר תגרור אחריה עונש חמור על ידי האל: "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשווא" על פי מידת הדין של האל "וחטאה לא ינקה". הדיבר הרביעי אוסר על העבודה ביום השביעי. הסיבה לשביתה ממלאכה היא מנוחתו של האל ביום השביעי במעשה הבריאה בבראשית א-ב וזכר ליציאת מצרים בנוסח בספר דברים. נימוק זה מבליט שני מאפיינים של ספר דברים: הדאגה לחלשים בחברה והדגשת חשיבות השיחרור והחירות. הדיבר החמישי מצווה על כיבוד הורים וכולל גמול אישי לכל אדם אשר יכבד את הוריו וגם גמול קיבוצי לעם כולו שיזכה לשבת על אדמת כנען.
הדיברות השישי, השביעי והשמיני מנוסחים באוּפן תקיף. הדיבר השישי אוסר על רצח והוא ביטוי לעקרון קדושת החיים. הדיבר השביעי אוסר על ניאוף, כלומר קיום יחסים עם אישה נשואה, והדיבר השמיני אוסר על כל סוגי הגניבות. הדיבר התשיעי אוסר על עדות שקר נגד אדם אחר. משמעות המונח "רעך" היא כל אדם אחר. בספר דברים מופיע הנוסח "לא תענה ברעך עד שוא" המרחיב את האיסור גם על עדות ערמומית כמו עיוות עובדות נכונות. הדיבר העשירי "לא תחמוד" משמעותו לא תרצה או לא תשתוקק להשיג דבר השייך לזולת. בנוסח בספר שמות נזכרת האישה כחלק מ"בית רעך", כלומר חלק מרכוש הבית, ובנוסח בספר דברים האישה מופיעה בנפרד מן הרכוש ובעלת מעמד עצמאי. בספר דברים מופיעה מגמה המפנה את תשומת הלב לחשיבות זכויות נשים. שינוי נוסף בספר דברים: הפועל "לא תתאווה" מופיע לפני בית רעך ורכושו במקום "לא תחמוד".
הדיברות בספר דברים פרק ה, 18-6 הם לטובתו של האדם מישראל.
עניין זה בא לידי ביטוּי בשלושת ההבדלים העיקרים בין שתי הגרסאוּת של עשרת הדיברות:
1. ההסבר להפסקת המלאכה ביום שכת בספר שמות הוא תיאולוגי-האדם אמור לחקות את מעשה האל:
מנוחת אלוהים ביום השביעי, לאחר בריאת העולם. בספר דברים הנימוק הוא לאומי - כדי לזּכור את
יציאת מצרים וכדי שהעבד ינוח כמוך.
2. בגמול המובטח למי שיכבד את הוריו יש תוספת: "ולמען ייטב לך", כלומר, מי שיכבד את הוריו יזכה בחיים
ארוכים וטובים.
3. בדיבר "לא תחמוד" האישה מופיעה ראשונה, לפני רכוש הגבר. כלומר, האישה אינה נחשבת לחלק מרכוש
הגבר.